שירים על עצמי / יהודה עמיחי

ביתי במקומו, רק אני נודד

הבית שבו אהבנו בתחילה / יהודה עמיחי

מתוך, פתוח סגור פתוח, 225

ריח הפרדסים / יהודה עמיחי

ריח הפרדסים נשאר כאן

בין הבתים שבאו במקום הפרדסים.

כמו איש קיטע שחש את רגלו

שנכרתה. הכאב נשאר והדגדוג המתוק נשאר

במקומות הריקים.

וריח הפרדסים ורוח האנשים היו שלם אחד,

ומילים וממטרות היו דיבור אחד

ולילה ויום היו יממה של אמת

וגג כל בית מכסה אמת

מלהט הקיץ וממטר החורף,

והנשמות התהלכו עדיין ברחובות,

והשמיים היו כזוג, איש ואישה,

שלעולם לא יפרדו.

עכשיו הכל שונה.

המילים ״לנצח״ ו״לעולמי עד״

נעלמות והולכות מפי האוהבים,

ואפשר לדמוע אותן בדברי

ראשי מדינה ושרי הצבא.

אבל מעבר למסקנות האחרונות 

ישנה עוד ארץ אחרת,

שדות בלי זכירה, נוף בלי אדם.

הו, גנטיקה של תקוות,

אב הרחמים, אם כל חי!

המילים נשארות,

ההמשך בימים האחרים.

מתוך שיר מן הגניזה של יהודה עמיחי

אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם

שבעה שירים מן הגניזה / יהודה עמיחי

אין משמעות לסדר השירים.

1

חֲפִירוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת מִתְּקוּפָה כַּלְקוֹלִיתִית
לֹא רָחוֹק מִבֵּית קְבָרוֹת
לְמֵתִים מוֹדֶרְנִיִּים.
וּכְמוֹ אָדָם שֶמְּקַבֵּל בְּגִיל חֲמִשִּים
מַה שֶקִּוָּה לְקַבֵּל בְּגִיל צָעִיר
צֶמַח דִּירָתִי פִּתְאוֹם
הָפַךְ לִהְיוֹת עֵץ.
הוֹפֵךְ הַחֶדֶר לְחָצֵר,
עֲצִיצִים הוֹפְכִים אֶת הַחֶדֶר לְג'וּנְגֶּל,
כִּסֵּא בַּשָּׂדֶה הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְחֶדֶר.
הַוִּילוֹן הוּא מִפְרָשׂ שֶבּוֹ
רוֹצִים לִנְסֹעַ הַחוּצָה
וְהַחוּץ רוֹצֶה לִנְסֹעַ פְּנִימָה
מִתְנַפֵּחַ לַשָּוְא.

2

מִי יְיַצֵּג אוֹתְךָ
בַּמְּקוֹמוֹת שֶלֹּא תּוּכַל לָבוֹא שָמָּה
וּמִי יִשָּׂא אֶת דְּבָרְךָ
וּמִי יַסְבִּיר אוֹתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ
כְּשֶהֶסְבֵּר וְלַיְלָה וְיוֹם לֹא יִהְיוּ
וְהַמִּלִּים יִהְיוּ גֶּשֶם יוֹרֵד, יוֹרֶה,
אוֹ קְפִיצִים שֶל מִזְרָן,
קְפִיצִים בְּלִי תַּפְקִיד
מְשֻחְרָרִים.
אַתָּה לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת
אַתָּה יָכֹל לָשֶבֶת כְּמוֹ בַּקּוֹלְנוֹעַ.
הַבַּיִת שֶיָּשַבְתִּי בּוֹ מִתְרַחֵק
הָאוֹר הֻשְאַר דָּלוּק בַּחַלּוֹן לְמַעַן
לֹא יִשְמְעוּ וְרַק יִירָאוּ.

3
רַצְנוֹ יַחְדָּו מְעַט, פָּנַי לְיַד פָּנַיִךְ
כְּרָצִים בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים
מַחְלִיף עִם מֻחְלָף יַחְדָּו
אַחַר כָּךְ מָסַרְתִּי לָךְ וְנִשְאַרְתִּי מִתְנַשֵּם.

4
וּבִכְאֵבִים גְּדוֹלִים
אֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָו שֶיֵּש
שְנֵי מִינֵי זְמַן:
הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר
וְהַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ.

5

בֵּית אוֹהֲבִים
בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת
חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.
אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם.

6
כְּבָר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶאֲנִי צַיָּד
וְנִצּוֹד בְּגוּף אֶחָד
וּשְנֵיהֶם עֲיֵפִים וְקִצְרֵי נְשִימָה
עַד שֶיַּגִּיעוּ לְשָלוֹם בֵּינֵיהֶם
כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר...
וְאַתְּ אֲהוּבָתִי
שֶרָאִית אוֹתִי חַי בַּחֲרָדָה לֵילוֹת
רְאִי עַכְשָו אֶת עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
כְּפִי שֶרָאִיתִי אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתִי
כְּשֶלֹּא נוֹלַדְתְּ עֲדַיִן.

7.

אֲהוּבָתִי מוֹדֶדֶת שִׂמְלָה כְּחֻלָּה.
כְּשֶהִיא הוֹלֶכֶת לְפָנַי אֲנִי
רוֹאֶה אֶת עַצְמִי בָּרְאִי:
בְּפָנַי נִפְגָּשִים אָבִי וּבְנִי.
אֲנִי מְקוֹם מִפְגָּשָם לִזְמַן קָצָר
אַחַר כָּךְ פָּנַי יֵלְכוּ שוּב וְדוֹמִים
לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
שֶהֵם מֵעֵבֶר לְאָבִי
וּמֵעֵבֶר לִפְנֵי בְּנִי. 

אבי ידידי / יהודה עמיחי

בית אחרון מתוך ״אבי ידידי״ של יהודה עמיחי

מתוך הספר ״ולא על מנת לזכור״, עמוד 23

פתוח סגור פתוח / יהודה עמיחי

פתוח סגור פתוח. לפני שאדם נולד

הכל פתח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור

בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח.

פתוח סגור פתוח. זה כל האדם.

בית קפה בעיר העתיקה / יהודה עמיחי

ועמודים ביזנטיים בצבע שמן ירוק

עומדים שם ומחזיקים את התקרה הקמורה.

לי אין אחריות כזאת,

לי אין סגנון ידוע כזה,

אני יכול, אפוא, לקום וללכת.

אני איש שתול על פלגי מים (מחזור: הזמן) / יהודה עמיחי

49
אני איש שתול על פלגי מים,
אבל אני לא "אשרי האיש".
המדבר שלו סביבי ובי אין שלווה.
ושני בנים לי, האחד עודו קטן.
וכל פעם שאני רואה ילד בוכה
אני רוצה לעשות עוד אחד,
כמו קלקלתי ורוצה להתחיל מחדש.
ואבי מת ואדוני רק אחד, כמוני.
והר העצה הרעה נוסע לתוך הלילה,
מכוסה אנטנות עד השמיים.

אני איש שתול על פלגי מים:
אבל אני יכול רק לבכות אותם
ולהזיע אותם ולהשתין אותם
ולשתות אותם, את כל פלגי המים.

הזמן, כרך 3, 232.

בית נטוש / יהודה עמיחי

חסום באבנים החלון
ונושאים, כמו מתים
דלתות, דלתות מתוך
הבית.

חסום הפתח בקורות ובתיל.
חפשית השרשרת מכלב ומקיר.

ומה שהיה עבר יהיה
עתיד של אחר,
כחדר במלון.

(ולא על מנת לזכור: מתוך כרך 2, 277)

מנוחה / אלזה לסקר שילר

תרגם: יהודה עמיחי