שירים על עצמי / יהודה עמיחי

ביתי במקומו, רק אני נודד

הבית כמקום מגורו של הסובייקט

ספרים

זרים בבית / רונית מטלון
הביתה / טוני מוריסון

בית / מרילין רובינסון

נמרוד אלוני על הגשמת "הביתיות"

המסר הפילוסופי המרכזי של "לקראת חינוך לגלותיות" הוא שהקללה שבהגשמת ה"ביתיות" גדולה בהרבה מן הברכה המקופלת בה. לבני האדם יש צורך בסיסי באמת אבסולוטית, במשמעות חובקת-כל, שיוכלו לעגן בה את טעם קיומם. הווריאציות מגוונות: האל הכל-יכול של הדתות המונותיאיסטיות, "עולם האמת" האפלטוני, הנירוונה והטאו של דתות המזרח, בני אור, עם נבחר, הקומוניזם הקוסמופוליטי, הלאומנות הפשיסטית, המולדת המובטחת, עליונות הגזע, המורשת הקדושה, הרוב הצודק, יעילות טכנולוגית, רשת האינטרנט, אופנה, שרירנות, אנדורפינים אירוביים, וורקוהוליזם, הציונות המשיחית, השהידיות המוסלמית, אקסטזת אוהדי הכדורגל - אין סוף להמצאות שימציאו בני אדם רק כדי לא להישאר בלא חיבור שורשי, טוטלי, לממשות. הבעיה, כפי שראה ניטשה, היא שמחיר המימוש של הביתיות הוא הונאה עצמית ופשע מוסרי. הונאה עצמית משום שכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

הבית שבו אהבנו בתחילה / יהודה עמיחי

מתוך, פתוח סגור פתוח, 225

על האבנים / לאה גולדברג

א. שבת
במקום שהעץ הזה עומד
היינו כחולמים,
במקום שהעץ הזה עומד
רעו כבשים
ועזים שחורות.
עכשיו עומד פה העץ הזה
ובבית שממול
דולקים נרות.

ב. הלכתי לבקש
הלכתי לבקש את סליחת האבנים;
עוד מעט
יעמוד פה בית אפור
והרבה שנים
תהיה פה שממה של
גרוטאות וקרעי עיתונים.
מי יזכרכם
הררי היפים!

בין נעליים בלות
בתוך האשפה
מהלכים נערים יחפים.

ג. האדם צריך לחיות
האדם צריך לחיות
באיזה מקום שהוא,
אפילו בבית מכוער מאוד
צריך לחיות האדם -
עם גג ורצפה וחלון,
כי איפה יחיה האדם?

כך אמרה לי אבן אחת
בהרים
אבן אילמת אמרה
ואני הרכנתי ראש.
 

ריח הפרדסים / יהודה עמיחי

ריח הפרדסים נשאר כאן

בין הבתים שבאו במקום הפרדסים.

כמו איש קיטע שחש את רגלו

שנכרתה. הכאב נשאר והדגדוג המתוק נשאר

במקומות הריקים.

וריח הפרדסים ורוח האנשים היו שלם אחד,

ומילים וממטרות היו דיבור אחד

ולילה ויום היו יממה של אמת

וגג כל בית מכסה אמת

מלהט הקיץ וממטר החורף,

והנשמות התהלכו עדיין ברחובות,

והשמיים היו כזוג, איש ואישה,

שלעולם לא יפרדו.

עכשיו הכל שונה.

המילים ״לנצח״ ו״לעולמי עד״

נעלמות והולכות מפי האוהבים,

ואפשר לדמוע אותן בדברי

ראשי מדינה ושרי הצבא.

אבל מעבר למסקנות האחרונות 

ישנה עוד ארץ אחרת,

שדות בלי זכירה, נוף בלי אדם.

הו, גנטיקה של תקוות,

אב הרחמים, אם כל חי!

המילים נשארות,

ההמשך בימים האחרים.

מתוך שיר מן הגניזה של יהודה עמיחי

אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם

גיום אפולינר

צריך לנסוע רחוק תוך שאוהבים את הבית

תמונה מתוך ״קלאס״, עמוד 249, אחרי פרק 36

שבעה שירים מן הגניזה / יהודה עמיחי

אין משמעות לסדר השירים.

1

חֲפִירוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת מִתְּקוּפָה כַּלְקוֹלִיתִית
לֹא רָחוֹק מִבֵּית קְבָרוֹת
לְמֵתִים מוֹדֶרְנִיִּים.
וּכְמוֹ אָדָם שֶמְּקַבֵּל בְּגִיל חֲמִשִּים
מַה שֶקִּוָּה לְקַבֵּל בְּגִיל צָעִיר
צֶמַח דִּירָתִי פִּתְאוֹם
הָפַךְ לִהְיוֹת עֵץ.
הוֹפֵךְ הַחֶדֶר לְחָצֵר,
עֲצִיצִים הוֹפְכִים אֶת הַחֶדֶר לְג'וּנְגֶּל,
כִּסֵּא בַּשָּׂדֶה הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְחֶדֶר.
הַוִּילוֹן הוּא מִפְרָשׂ שֶבּוֹ
רוֹצִים לִנְסֹעַ הַחוּצָה
וְהַחוּץ רוֹצֶה לִנְסֹעַ פְּנִימָה
מִתְנַפֵּחַ לַשָּוְא.

2

מִי יְיַצֵּג אוֹתְךָ
בַּמְּקוֹמוֹת שֶלֹּא תּוּכַל לָבוֹא שָמָּה
וּמִי יִשָּׂא אֶת דְּבָרְךָ
וּמִי יַסְבִּיר אוֹתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ
כְּשֶהֶסְבֵּר וְלַיְלָה וְיוֹם לֹא יִהְיוּ
וְהַמִּלִּים יִהְיוּ גֶּשֶם יוֹרֵד, יוֹרֶה,
אוֹ קְפִיצִים שֶל מִזְרָן,
קְפִיצִים בְּלִי תַּפְקִיד
מְשֻחְרָרִים.
אַתָּה לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת
אַתָּה יָכֹל לָשֶבֶת כְּמוֹ בַּקּוֹלְנוֹעַ.
הַבַּיִת שֶיָּשַבְתִּי בּוֹ מִתְרַחֵק
הָאוֹר הֻשְאַר דָּלוּק בַּחַלּוֹן לְמַעַן
לֹא יִשְמְעוּ וְרַק יִירָאוּ.

3
רַצְנוֹ יַחְדָּו מְעַט, פָּנַי לְיַד פָּנַיִךְ
כְּרָצִים בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים
מַחְלִיף עִם מֻחְלָף יַחְדָּו
אַחַר כָּךְ מָסַרְתִּי לָךְ וְנִשְאַרְתִּי מִתְנַשֵּם.

4
וּבִכְאֵבִים גְּדוֹלִים
אֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָו שֶיֵּש
שְנֵי מִינֵי זְמַן:
הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר
וְהַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ.

5

בֵּית אוֹהֲבִים
בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת
חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.
אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם.

6
כְּבָר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶאֲנִי צַיָּד
וְנִצּוֹד בְּגוּף אֶחָד
וּשְנֵיהֶם עֲיֵפִים וְקִצְרֵי נְשִימָה
עַד שֶיַּגִּיעוּ לְשָלוֹם בֵּינֵיהֶם
כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר...
וְאַתְּ אֲהוּבָתִי
שֶרָאִית אוֹתִי חַי בַּחֲרָדָה לֵילוֹת
רְאִי עַכְשָו אֶת עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
כְּפִי שֶרָאִיתִי אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתִי
כְּשֶלֹּא נוֹלַדְתְּ עֲדַיִן.

7.

אֲהוּבָתִי מוֹדֶדֶת שִׂמְלָה כְּחֻלָּה.
כְּשֶהִיא הוֹלֶכֶת לְפָנַי אֲנִי
רוֹאֶה אֶת עַצְמִי בָּרְאִי:
בְּפָנַי נִפְגָּשִים אָבִי וּבְנִי.
אֲנִי מְקוֹם מִפְגָּשָם לִזְמַן קָצָר
אַחַר כָּךְ פָּנַי יֵלְכוּ שוּב וְדוֹמִים
לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
שֶהֵם מֵעֵבֶר לְאָבִי
וּמֵעֵבֶר לִפְנֵי בְּנִי. 

אין כמו בבית / בעז נוימן

http://alaxon.co.il/article/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-2/

לכל אדם יש בית בעולם. אולם בית אינו בהכרח מקום מוגדר וההיות־בבית אינו תלוי בנוכחות פיזית בו. ההנחה שבית הוא "דירה, מעון, בניָן לגור בו או לעבֹד בו", כפי שמציע למשל מילון אבן־שושן, מחמיצה את משמעותו הקיומית. בתור היות־בעולם בני אדם נושאים עמם את ביתם בכל אשר יפנו — לפני היותם הפיזי בו, בזמנו ואחריו — וכל מה שנמצא בבית תמיד היה, הווה ויהיה קרוב אליהם. ההיות־בבית מבוסס על שלושת המומנטים של ההיות־בעולם. להיות־בבית פירושו להיות כבר בבית לפני עצמך ובקרבת הדברים. בית הוא המקום שאדם "מרגיש בו בבית", שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר בו אינו זר לו. לפיכך הוא גם המקום הראוי להתחיל בו את ההיסטוריות של ההיות־בעולם.

קלאס: 123 / חוליו קורטאסר

הוא חזר לישון כמי שמחפש את מרומו ואת ביתו לאחר דרך ארוכה תחת המים והקור.

אבי ידידי / יהודה עמיחי

בית אחרון מתוך ״אבי ידידי״ של יהודה עמיחי

מתוך הספר ״ולא על מנת לזכור״, עמוד 23

פתוח סגור פתוח / יהודה עמיחי

פתוח סגור פתוח. לפני שאדם נולד

הכל פתח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור

בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח.

פתוח סגור פתוח. זה כל האדם.

מונולוג למכירה / יוסף אל-דרור

לא קראתי את הר הקסמים
את החטא ועונשו את הבושם, האיש ללא תכונות, את המוקיון אני לא זוכר אם קראתי,
מתוך מאה שנים של בדידות קראתי שני עמודים
לא גמרתי את דוריאן גריי
לא קראתי אף ספר של קורטז או קורטזר או איך שקוראים לו או לשניהם
לא ממש קראתי אף א.ב. יהושע
אני זוכר כמה משפטים מבאור התכלת העזה על משה דיין ועל כמיהתו המטפיסית-לא-מודעת למוות
את מיכאל שלי יש לי תחושה שקראתי, אם כי
אני לא בטוח, למרות שאני זוכר איזה גיאולוג, אבל
אולי זה מהסרט למרות שגם
את הסרט לא ראיתי למרות
שאני זוכר את עודד קוטלר, אם כי
אולי זה היה קטע ארכיון.
רומן רוסי – עמוד אחד, הראשון, נהניתי
יואל הופמן – שתיים או שלוש מהפסקאות האלה
אף גרוסמן,
בעצם, לא, הזמן הצהוב ב"כותרת ראשית"
ברטראנד ראסל – הייתי ממש קרוב כמה פעמים
לפתוח ספר שלו, ממש קרוב, אני לא יודע מה קרה.
בנימין תמוז לא.
אהבה בימי כולירע, לא קראתי
לא קראתי את כה אמר זרטוסטרה
אבל אני מרגיש... לא חשוב
כמו כן לא קראתי את הספרים הבאים:
דיוויד קופרפילד, איש עומד מאחורי אשה יושבת,
העולם לפי גארפ, המחברת הגדולה,
תמול שלשום, למרות שזה קצת מוזר להזכיר את תמול שלשום בשעה שלא קראתי גם את שירה, או מזל דגים, המלבוש, וכן הלאה אבל כנראה שתמול שלשום מסמל משהו,
שירים של פושקין, שקיעה כפרית,
הזן ואמנות אחזקת האופנוע, היהודי האחרון,
את והב בסופה, ספרים של מישימה,
בעקבות הזמן האבוד, סלין,
שנחת המצרי וגם הרומאי, בקיצור, אף ספר של מיקה ולטארי.
דן בניה סרי לא
יצחק לאור, פרימו לוי, התפוז המכני, חיים אלימים של פאוזוליני,
אלדוס האקסלי
אפלטון
המיליון השביעי
זכרון דברים
מפליני אני יכול להשבע רק על אינטרו ויסטה, חזרת התזמורת, הספינה שטה וסיטריקון, משמונה וחצי ראיתי חצי, לה דולצ'ה ויטה חצי, ואת השאר לא.
לא ראיתי את המדבר האדום, טרקובסקי אף סרט, ברגמן: שלושת-רבעי מ"מחיי המריונטות",
לא ראיתי את תותי בר, תמונות מחיי הנישואין הקלטתי ולא ראיתי,
פאני ואלכסנדר אני לא זוכר כלום, רק שני ילדים:
כנראה את פאני ואלכסנדר עצמם.

בית קפה בעיר העתיקה / יהודה עמיחי

ועמודים ביזנטיים בצבע שמן ירוק

עומדים שם ומחזיקים את התקרה הקמורה.

לי אין אחריות כזאת,

לי אין סגנון ידוע כזה,

אני יכול, אפוא, לקום וללכת.

למות ולחיות / רבי יצחק מווריק

על הכתוב: "לא אמות כי אחיה" אמר רבי יצחק מווריק: "תחילה צריך אדם להמית את עצמו כדי שיוכל לחיות באמת. ומשעשה כן מתחוור לו שאין עליו למות אלא לחיות".

אור הגנוז, מרטין בובר, עמוד 409.

האדם צריך לחיות / לאה גולדברג

האדם צריך לחיות

באיזה מקום שהוא,

אפילו בבית מכוער מאוד

צריך לחיות האדם -

עם גג ורצפה וחלון,

כי איפה יחיה האדם?

כך אמרה לי אבן אחת

בהרים

אבן אילמת אמרה

ואני הרכנתי ראשי.

כרך ג, 296

הבית הישן / אריה סיוון

שמחת השום / חוליו קורטאסר

קלאס, עמוד 50, פרק 6