על האבנים / לאה גולדברג

א. שבת
במקום שהעץ הזה עומד
היינו כחולמים,
במקום שהעץ הזה עומד
רעו כבשים
ועזים שחורות.
עכשיו עומד פה העץ הזה
ובבית שממול
דולקים נרות.

ב. הלכתי לבקש
הלכתי לבקש את סליחת האבנים;
עוד מעט
יעמוד פה בית אפור
והרבה שנים
תהיה פה שממה של
גרוטאות וקרעי עיתונים.
מי יזכרכם
הררי היפים!

בין נעליים בלות
בתוך האשפה
מהלכים נערים יחפים.

ג. האדם צריך לחיות
האדם צריך לחיות
באיזה מקום שהוא,
אפילו בבית מכוער מאוד
צריך לחיות האדם -
עם גג ורצפה וחלון,
כי איפה יחיה האדם?

כך אמרה לי אבן אחת
בהרים
אבן אילמת אמרה
ואני הרכנתי ראש.
 

ריח הפרדסים / יהודה עמיחי

ריח הפרדסים נשאר כאן

בין הבתים שבאו במקום הפרדסים.

כמו איש קיטע שחש את רגלו

שנכרתה. הכאב נשאר והדגדוג המתוק נשאר

במקומות הריקים.

וריח הפרדסים ורוח האנשים היו שלם אחד,

ומילים וממטרות היו דיבור אחד

ולילה ויום היו יממה של אמת

וגג כל בית מכסה אמת

מלהט הקיץ וממטר החורף,

והנשמות התהלכו עדיין ברחובות,

והשמיים היו כזוג, איש ואישה,

שלעולם לא יפרדו.

עכשיו הכל שונה.

המילים ״לנצח״ ו״לעולמי עד״

נעלמות והולכות מפי האוהבים,

ואפשר לדמוע אותן בדברי

ראשי מדינה ושרי הצבא.

אבל מעבר למסקנות האחרונות 

ישנה עוד ארץ אחרת,

שדות בלי זכירה, נוף בלי אדם.

הו, גנטיקה של תקוות,

אב הרחמים, אם כל חי!

המילים נשארות,

ההמשך בימים האחרים.

מתוך שיר מן הגניזה של יהודה עמיחי

אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם

גיום אפולינר

צריך לנסוע רחוק תוך שאוהבים את הבית

תמונה מתוך ״קלאס״, עמוד 249, אחרי פרק 36

שבעה שירים מן הגניזה / יהודה עמיחי

אין משמעות לסדר השירים.

1

חֲפִירוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת מִתְּקוּפָה כַּלְקוֹלִיתִית
לֹא רָחוֹק מִבֵּית קְבָרוֹת
לְמֵתִים מוֹדֶרְנִיִּים.
וּכְמוֹ אָדָם שֶמְּקַבֵּל בְּגִיל חֲמִשִּים
מַה שֶקִּוָּה לְקַבֵּל בְּגִיל צָעִיר
צֶמַח דִּירָתִי פִּתְאוֹם
הָפַךְ לִהְיוֹת עֵץ.
הוֹפֵךְ הַחֶדֶר לְחָצֵר,
עֲצִיצִים הוֹפְכִים אֶת הַחֶדֶר לְג'וּנְגֶּל,
כִּסֵּא בַּשָּׂדֶה הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְחֶדֶר.
הַוִּילוֹן הוּא מִפְרָשׂ שֶבּוֹ
רוֹצִים לִנְסֹעַ הַחוּצָה
וְהַחוּץ רוֹצֶה לִנְסֹעַ פְּנִימָה
מִתְנַפֵּחַ לַשָּוְא.

2

מִי יְיַצֵּג אוֹתְךָ
בַּמְּקוֹמוֹת שֶלֹּא תּוּכַל לָבוֹא שָמָּה
וּמִי יִשָּׂא אֶת דְּבָרְךָ
וּמִי יַסְבִּיר אוֹתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ
כְּשֶהֶסְבֵּר וְלַיְלָה וְיוֹם לֹא יִהְיוּ
וְהַמִּלִּים יִהְיוּ גֶּשֶם יוֹרֵד, יוֹרֶה,
אוֹ קְפִיצִים שֶל מִזְרָן,
קְפִיצִים בְּלִי תַּפְקִיד
מְשֻחְרָרִים.
אַתָּה לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת
אַתָּה יָכֹל לָשֶבֶת כְּמוֹ בַּקּוֹלְנוֹעַ.
הַבַּיִת שֶיָּשַבְתִּי בּוֹ מִתְרַחֵק
הָאוֹר הֻשְאַר דָּלוּק בַּחַלּוֹן לְמַעַן
לֹא יִשְמְעוּ וְרַק יִירָאוּ.

3
רַצְנוֹ יַחְדָּו מְעַט, פָּנַי לְיַד פָּנַיִךְ
כְּרָצִים בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים
מַחְלִיף עִם מֻחְלָף יַחְדָּו
אַחַר כָּךְ מָסַרְתִּי לָךְ וְנִשְאַרְתִּי מִתְנַשֵּם.

4
וּבִכְאֵבִים גְּדוֹלִים
אֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָו שֶיֵּש
שְנֵי מִינֵי זְמַן:
הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר
וְהַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ.

5

בֵּית אוֹהֲבִים
בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת
חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.
אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל
יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר
לְכָל הָעוֹלָם.

6
כְּבָר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶאֲנִי צַיָּד
וְנִצּוֹד בְּגוּף אֶחָד
וּשְנֵיהֶם עֲיֵפִים וְקִצְרֵי נְשִימָה
עַד שֶיַּגִּיעוּ לְשָלוֹם בֵּינֵיהֶם
כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר...
וְאַתְּ אֲהוּבָתִי
שֶרָאִית אוֹתִי חַי בַּחֲרָדָה לֵילוֹת
רְאִי עַכְשָו אֶת עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
כְּפִי שֶרָאִיתִי אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתִי
כְּשֶלֹּא נוֹלַדְתְּ עֲדַיִן.

7.

אֲהוּבָתִי מוֹדֶדֶת שִׂמְלָה כְּחֻלָּה.
כְּשֶהִיא הוֹלֶכֶת לְפָנַי אֲנִי
רוֹאֶה אֶת עַצְמִי בָּרְאִי:
בְּפָנַי נִפְגָּשִים אָבִי וּבְנִי.
אֲנִי מְקוֹם מִפְגָּשָם לִזְמַן קָצָר
אַחַר כָּךְ פָּנַי יֵלְכוּ שוּב וְדוֹמִים
לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
שֶהֵם מֵעֵבֶר לְאָבִי
וּמֵעֵבֶר לִפְנֵי בְּנִי. 

אין כמו בבית / בעז נוימן

http://alaxon.co.il/article/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-2/

לכל אדם יש בית בעולם. אולם בית אינו בהכרח מקום מוגדר וההיות־בבית אינו תלוי בנוכחות פיזית בו. ההנחה שבית הוא "דירה, מעון, בניָן לגור בו או לעבֹד בו", כפי שמציע למשל מילון אבן־שושן, מחמיצה את משמעותו הקיומית. בתור היות־בעולם בני אדם נושאים עמם את ביתם בכל אשר יפנו — לפני היותם הפיזי בו, בזמנו ואחריו — וכל מה שנמצא בבית תמיד היה, הווה ויהיה קרוב אליהם. ההיות־בבית מבוסס על שלושת המומנטים של ההיות־בעולם. להיות־בבית פירושו להיות כבר בבית לפני עצמך ובקרבת הדברים. בית הוא המקום שאדם "מרגיש בו בבית", שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר בו אינו זר לו. לפיכך הוא גם המקום הראוי להתחיל בו את ההיסטוריות של ההיות־בעולם.