בין הבתים שבאו במקום הפרדסים.
כמו איש קיטע שחש את רגלו
שנכרתה. הכאב נשאר והדגדוג המתוק נשאר
במקומות הריקים.
וריח הפרדסים ורוח האנשים היו שלם אחד,
ומילים וממטרות היו דיבור אחד
ולילה ויום היו יממה של אמת
וגג כל בית מכסה אמת
מלהט הקיץ וממטר החורף,
והנשמות התהלכו עדיין ברחובות,
והשמיים היו כזוג, איש ואישה,
שלעולם לא יפרדו.
עכשיו הכל שונה.
המילים ״לנצח״ ו״לעולמי עד״
נעלמות והולכות מפי האוהבים,
ואפשר לדמוע אותן בדברי
ראשי מדינה ושרי הצבא.
אבל מעבר למסקנות האחרונות
ישנה עוד ארץ אחרת,
שדות בלי זכירה, נוף בלי אדם.
הו, גנטיקה של תקוות,
אב הרחמים, אם כל חי!
המילים נשארות,
ההמשך בימים האחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה