אבי ואמי יצאו לציד / יונה וולך

עמוד 72

ואני בבית. מה זה בית 

שני שירים / חזי לסקלי

*
כמה אהבתי לחצות את הערבה
במכונית הקטנה האדומה שלנו,
לש באצבעותי גוש לחם.
אבי, אמי ואני בתוך כלוב קטן, מאושר.

*
לפני שנים רבות, קרוב לסוף המלחמה,
קרס בית בקרבתנו.
אחר קרס עוד בית
ואז הסתיימה המלחמה.
עשרים ושתיים שנות המלחמה
מעורבבות באי-סדר מצוין בראשי.
העשור הראשון היה קשה מנשוא
והימים האחרונים בלתי-נסבלים.

אני איש שתול על פלגי מים (מחזור: הזמן) / יהודה עמיחי

49
אני איש שתול על פלגי מים,
אבל אני לא "אשרי האיש".
המדבר שלו סביבי ובי אין שלווה.
ושני בנים לי, האחד עודו קטן.
וכל פעם שאני רואה ילד בוכה
אני רוצה לעשות עוד אחד,
כמו קלקלתי ורוצה להתחיל מחדש.
ואבי מת ואדוני רק אחד, כמוני.
והר העצה הרעה נוסע לתוך הלילה,
מכוסה אנטנות עד השמיים.

אני איש שתול על פלגי מים:
אבל אני יכול רק לבכות אותם
ולהזיע אותם ולהשתין אותם
ולשתות אותם, את כל פלגי המים.

הזמן, כרך 3, 232.

בית נטוש / יהודה עמיחי

חסום באבנים החלון
ונושאים, כמו מתים
דלתות, דלתות מתוך
הבית.

חסום הפתח בקורות ובתיל.
חפשית השרשרת מכלב ומקיר.

ומה שהיה עבר יהיה
עתיד של אחר,
כחדר במלון.

(ולא על מנת לזכור: מתוך כרך 2, 277)

הבית עומד ומסביבו יש עצים / יונה וולך

הבית עומד ומסביבו יש עצים
ואני לא בבית אני לא בפנים
ככה כלפו הרבה ימים והצטהרו לשנים
כל זה ואני הננו לרגעים מזוהים

אחר כך אנחנו מרגישים כאילו מובלים
אנחנו עוד נכנס לשם יהיה לנו נעים
איך נתנו ככה לעשות מעצמנו עוברים
ובעצם אנחנו רוצים להיות אלה ששבים

אנחנו רוצים להיות פה ממש להיות ארוגים
אנחנו לכל זה קרובים אפילו משפחתיים
הרי היינו אדונים פה לזמנים ארוכים
איך שלא היה הלך אז ליבנו אי אחרי הבלים.

קרסניסטאוו בית / אבות ישורון

בתל אביב 

אהבתי בתים

עד שנהרסו

ונבנו מחדש.

הצטערתי שנהרסו 

הישן שכחתי.

לו שכחתי

קרסניסטאוו בית.

מהו קדוש? / לאונרד כהן

ביתו מסוכן ומוחלט, אבל העולם הוא ביתו

מנוחה / אלזה לסקר שילר

תרגם: יהודה עמיחי

חדלתי מתקי / זלדה

וביתי אחר, אחר

ריקו חושב על איש השלג המסתורי / עמוס עוז

מתוך נאום פרס נובל / ש״י עגנון

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה.

ציפור כלואה / יאיר הורביץ

סונטה 12 / שייקספיר

כשתקתוק שעון מכה באוזן
ולעיני יום עז נופל אל ליל,
כשתלתלי עורב כסופים מלובן
אני רואה, רואה סיגל קמל;
כשעומדים עריה האילנות
אשר שמשו כשמשיות לצאן,
וירק קיצים אלום באלומות
מוטל על אלונקה, זקור זקן:
או-אז אני מקשה על יופיך,
כי זמן ימחה אותך עם הנמחים;
הן היפים כולם נוטשים עצמם,
מתים ואחרים תחתם צומחים.
   ואין מגן מפני קציר זמן אכזר
   זולת בנים, לקרוא עליו תיגר.

When I do count the clock that tells the time,
And see the brave day sunk in hideous night;
When I behold the violet past prime,
And sable curls all silver'd o'er with white;
When lofty trees I see barren of leaves
Which erst from heat did canopy the herd,
And summer's green all girded up in sheaves
Borne on the bier with white and bristly beard,
Then of thy beauty do I question make,
That thou among the wastes of time must go,
Since sweets and beauties do themselves forsake
And die as fast as they see others grow;
   And nothing 'gainst Time's scythe can make defence
   Save breed, to brave him when he takes thee hence.

אדם קובע לו פינה / אורי צבי גרינברג

אדם קובע לו פינה ביקום
וצוהר פותח לעומת הים
ומביט לו כך אל הזרם שיך:
זהב ודם.

ולב יש לו לאדם ונימים בלב
ואלה מרעידות הדם שבגו,
ופעם בפעם אל זרם הים
נמשך הלב.

ופעם בפעם מתעלה הרון,
כמו גיתיות רוטטות יומם וליל,
ופעם בפעם אל זרם הים
נופל הצל—

ויד יש לאדם לנטוע לו גן
ולהציב לו בית על חפו של ים
אך שוכב הדם והוגה בחול:
זהב ודם.