סונטה 12 / שייקספיר

כשתקתוק שעון מכה באוזן
ולעיני יום עז נופל אל ליל,
כשתלתלי עורב כסופים מלובן
אני רואה, רואה סיגל קמל;
כשעומדים עריה האילנות
אשר שמשו כשמשיות לצאן,
וירק קיצים אלום באלומות
מוטל על אלונקה, זקור זקן:
או-אז אני מקשה על יופיך,
כי זמן ימחה אותך עם הנמחים;
הן היפים כולם נוטשים עצמם,
מתים ואחרים תחתם צומחים.
   ואין מגן מפני קציר זמן אכזר
   זולת בנים, לקרוא עליו תיגר.

When I do count the clock that tells the time,
And see the brave day sunk in hideous night;
When I behold the violet past prime,
And sable curls all silver'd o'er with white;
When lofty trees I see barren of leaves
Which erst from heat did canopy the herd,
And summer's green all girded up in sheaves
Borne on the bier with white and bristly beard,
Then of thy beauty do I question make,
That thou among the wastes of time must go,
Since sweets and beauties do themselves forsake
And die as fast as they see others grow;
   And nothing 'gainst Time's scythe can make defence
   Save breed, to brave him when he takes thee hence.